בילדותי אבי חזר ואמר לי שאני חייב ללמוד ערבית מתישהו. אבא ממוצא תוניסאי, שדיבר ערבית בילדותו, ידע שחשוב לשמור על התרבות שמקופלת בשפה. שמעתי אותו אומר זאת שוב ושוב, אבל לא ידעתי אם אי פעם אעשה עם זה משהו. מצד שני תמיד נהניתי מגיאוגרפיה, ממדעי החברה, מסוציולוגיה ומחשיפה לתרבויות חדשות, כך שהשפות שמניעות אותן עניינו אותי לא פחות, גם בלי שיפצירו בי ללמוד שפה חדשה.

גיוסי לצבא הפך הרהורים למעשים. שובצתי לבסיס ברמאללה לתפקיד שהצריך תקשורת בשפה הערבית, ולכן נשלחתי לקורס. מדובר היה בקורס ערבית מדוברת על פי הלהג הפלסטיני. עם קבלת הספרים והחומרים התחלתי ללמוד לבד, כמו האוטודידקט שאני, בשעה שבראשי המשיך להתנגן המשפט המניע: "אתה חייב ללמוד ערבית מתישהו".

קורס הערבית של צה"ל הסתיים עבורי עם ציונים ממש טובים, מה שהניע את המפקדים שלי לשלוח אותי ללמוד באולפן את השפה ואת התרבות הערבית, בדיוק כמו שעולים חדשים לומדים עברית מאפס. השלב הבא המתבקש – התחלתי ללמד ערבית במסגרת הצבאית.

זו תקופה בה לימדתי חיילים, קצינים ושוטרים מכל היחידות. היה בזה סיפוק מטורף. האולפן דרש מאיתנו לחיות את השפה והתרבות, לאורך ולרוחב לימוד אינטנסיבי מבוקר עד לילה.

לימודי הערבית בצבא הפכו למתנה שלא תכננתי לקבל. איכשהו זה בא לי בקלות. אהבתי את העושר של השפה הערבית, את הצליל שלה, את הדמיון שלה לעברית.

אחרי הצבא שימשתי כמדריך תיירים ולימים הייתי לבוגר המבחן הרשמי של משרד התיירות למורי דרך. ערכתי לתיירים מכל העולם סיורים ברחבי הארץ, עם דגש על ירושלים והעיר העתיקה. במקום טיול אחרי צבא למזרח הרחוק או לדרום אמריקה מצאתי את עצמי ב"טיול אל נבכי הערבית". והנה, על פי חזונו של אבא, הערבית המשיכה לתפוס נתח משמעותי בחיי, עד שבשלב כלשהו היא ממש פרצה מתוכי.

ריכזתי את עבודתי בכוונה בעיר העתיקה בירושלים ושם היה "המשרד" שלי, במזרח ירושלים. הייתה לי מטרה לדבר שוטף בערבית ולהקיף את עצמי בשפה. אהבתי במיוחד שבזכות הערבית רכשתי לי  חברים חדשים וקשרים עם ערבים מירושלים בה גדלתי, וחיי השתנו.

בתקופת הקורונה לא הייתה עבודה בענף התיירות, ומצאתי את עצמי מחפש מקור פרנסה. התחלתי לעזור לתלמיד אחד, אחר כך ללמד תלמיד שני, עד לימים אלה בהם אני מלמד עשרות תלמידים וקבוצות. כורח המציאות הביא אותי להמציא את עצמי מחדש, וכיום אני מחבר בין שתי האהבות הכי גדולות שלי – השפה הערבית ואהבת הארץ.

המוטו שאני מעביר לתלמידים שלי הוא שעל מנת ללמוד שפה – יש לחיות אותה. כשרוצים לדבר שוטף מומלץ לתרגל באופן יומיומי עם דוברי השפה. כאדם שמתעניין בשפות וחוקר אותן ובעל תשוקה ללימוד וחקר תרבויות מצאתי שזו הדרך ללמוד ערבית. חקר התרבות מגיע דרך השפה. ברגע שמכירים את שפתם של האנשים מכירים את התרבות שלהם, את ההוויה שלהם. לשם כך אין כמו תרגול בשטח. אין כמו לדבר, ללמוד ולהכיר את השכנים.

בוער בי הרצון להנגיש את השפה לכולם, ובאמצעותה לחבר בין כלל התושבים במדינה. הבנתי שדרך השפה ייווצר חיבור אישי ועסקי כאחד, ואני מרגיש שזה ייעודי האישי. החלום שלי כיום הוא שכל אדם בישראל יידע לדבר ערבית, ודרך זה ליצור חיבור תרבותי. יש בי את הכלים, את הניסיון, את הסבלנות התהומית ללמד, את יכולת ההוראה ואת התשוקה הטהורה לשפה הערבית. מזמין אתכם להצטרף אליי למסע.